מקור שבת ל׳
1 גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא חַיָּיב — שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא. רֵישָׁא בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה — ״מוּתָּר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְאִי בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה ״חַיָּיב חַטָּאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
2 לְעוֹלָם בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, וּבְדִין הוּא דְּלִיתְנֵי ״מוּתָּר״, וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא ״חַיָּיב״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״פָּטוּר״. וְהָדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן לֹא יְכַבֶּה, וְאִם כִּבָּה, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר! — הַהִיא בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.
3 שְׁאוּל שְׁאֵילָה זוֹ לְעֵילָּא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוֹת בּוּצִינָא דְנוּרָא מִקַּמֵּי בְּאִישָׁא בְּשַׁבְּתָא? פְּתַח וַאֲמַר: אַנְתְּ שְׁלֹמֹה אָן חׇכְמְתָךְ, אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ? לֹא דַּיֶּיךָּ שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ, אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. דָּוִד אָבִיךָ אָמַר: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״, וְאַתְּ אָמַרְתָּ: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״!
4 לָא קַשְׁיָא, הָא דְּקָאָמַר דָּוִד ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ״ — הָכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת קוֹדֶם שֶׁיָּמוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת, בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב: ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״ — כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת.
5 וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״, שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו וְלֹא נַעֲנָה, וּכְשֶׁאָמַר ״זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״? דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵרָה — סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָהּ — בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָהּ בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ. וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת וְתִיקֵּן כַּמָּה תַּקָּנוֹת וְקַיָּימוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וְגוֹ׳״?!
6 דָּבָר אַחֵר: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי וְגוֹ׳״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִכְתִיב ״עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת בְּחַיַּי. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ, בְּחַיַּי שְׁלֹמֹה בִּנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ.
7 כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּיקֵּשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. רְהַטוּ בָּתְרֵיהּ לְמִיבְלְעֵיהּ, אֲמַרוּ: ״מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד״. אֲמַר לְהוּ: ״ה׳ עִזּוּז וְגִבּוֹר״. חָזַר וְאָמַר: ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה׳ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה״, וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״, מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כׇּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וַיֵּדְעוּ כׇל הָעָם וְכׇל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ״?!
8 וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה. ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר. ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ״ — שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן. ״וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עָוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
9 וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִכְתִיב: ״הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי. אָמַר לוֹ: גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין קִצּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. ״וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא״ — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי שֶׁאֵין מוֹדִיעִין מִדַּת יָמָיו שֶׁל אָדָם. ״וְאֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי״ — אָמַר לוֹ: בְּשַׁבָּת תָּמוּת. אָמוּת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת? אָמַר לוֹ: כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת שְׁלֹמֹה בִּנְךָ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמוּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת? אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ — טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
10 כׇּל יוֹמָא דְשַׁבְּתָא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כּוּלֵּי יוֹמָא. הַהוּא יוֹמָא דְּבָעֵי לְמֵינַח נַפְשֵׁיהּ, קָם מַלְאַךְ הַמָּוֶת קַמֵּיהּ וְלָא יְכִיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסֵק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא. אֲמַר: מַאי אַעֲבֵיד לֵיהּ? הֲוָה לֵיהּ בּוּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ, אֲתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת סָלֵיק וּבָחֵישׁ בְּאִילָנֵי. נְפַק לְמִיחְזֵי. הֲוָה סָלֵיק בְּדַרְגָּא, אִיפְּחִית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ, אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
11 שְׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרְשָׁא: אַבָּא מֵת וּמוּטָל בַּחַמָּה, וּכְלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים — מָה אֶעֱשֶׂה? שְׁלַחוּ לֵיהּ: חֲתוֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי הַכְּלָבִים. וְאָבִיךְ, הַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וְטַלְטְלוֹ. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״. וּלְעִנְיַן שְׁאֵילָה דְּשָׁאֵילְנָא קֳדָמֵיכוֹן: נֵר קְרוּיָה ״נֵר״, וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם קְרוּיָה ״נֵר״. מוּטָב תִּכְבֶּה נֵר שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מִפְּנֵי נֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
12 אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? — מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה. תְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ״ — וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הוּא דְּאֵין לוֹ. קוֹדֶם שֶׁמֶשׁ — יֵשׁ לוֹ. סוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״. מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? — אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלְעָזָר: כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: לֹא נִבְרָא כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה.
13 וּמַאי ״דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה״? כְּתִיב: ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״, וּכְתִיב ״לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״! כְּתִיב ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״, וּכְתִיב ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה! לָא קַשְׁיָא ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״: טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְ״לִשְׁחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל״ — זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא.
14 ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.
15 אִינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר, תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״: אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״, אֶלָּא ״מָר עוֹבֵר״. אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״, אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבָּה וְהָא בְּתַלְמִידָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא מִקַּמֵּי דְּלִפְתַּח, הָא לְבָתַר דִּפְתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחִי רַבָּנַן, לְסוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
16 וְאַף סֵפֶר מִשְׁלֵי בִּקְּשׁוּ לִגְנוֹז שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? אָמְרִי: סֵפֶר קֹהֶלֶת לָאו עַיְינִינַן וְאַשְׁכְּחִינַן טַעְמָא? הָכָא נָמֵי לִיעַיֵּין. וּמַאי דְּבָרָיו סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה? — כְּתִיב ״אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ״, וּכְתִיב: ״עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא.
17 כִּי הָא דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּךָ אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ בָּנַי. אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: אִמְּךָ אִשְׁתִּי, וְאַתָּה בְּנִי. אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. אֲמַר רַבִּי חִיָּיא: אַהְנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְרַבִּי דְּלָא לְשַׁוּוֹיֵיהּ בְּנֵי מַמְזֵירֵי. דְּרַבִּי כִּי הֲוָה מְצַלֵּי אֲמַר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים״.
18 בְּדִבְרֵי תוֹרָה מַאי הִיא? — כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֵד בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּיו״. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת.
19 וְתוּ, יָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידִים אִילָנוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין פֵּירוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי״ — מֶה עָנָף בְּכָל יוֹם אַף פְּרִי בְּכָל יוֹם. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: וְהָכְתִיב ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק אַחְוִי לֵיהּ צָלָף.
20 וְתוּ, יָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ״. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד וְאָמַר: ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק אַחְוִי לֵיהּ כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאַכְּלֵי מֵילָת — נְבָרָא בַּר קוֹרָא.
21 תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם
פירוש פתח עינים על שבת ל׳
1 ואין להקב"ה שבח בו. יש להרגיש דלשון זה יתר. ותו צריך להבין מ"ש והיינו דאמר ר' יוחנן. ותו מאי קשיא ליה לר' יוחנן דאמר מאי דכתיב. ואפשר דכלפי מ"ש בשילהי ברכות ת"ח אין להם מנוחה לא בעה"ז ולא בעה"ב דגם בעה"ב בלכתם ילכו ממתיבתא למתיבתא לכן באומרו כיון שמת אדם בטל מן התורה ומן המצות כי היכי דלא תיקשי דהת"ח גם בעה"ב לא מפגרי רבנן לז"א ואין להקב"ה שבח בו כלומר מאי דאמרן בטל היינו מהחיוב שהיה לו דבעה"ב לא יש לו חיוב ולא יצר סמוך וזהו אין להקב"ה שבח בו דאין מקיים מצות ת"ת ולא שאר מצוות בתורת חיוב ואינו כופה את יצרו. וז"ש והיינו דאמר ר' יוחנן כי בזה בין תבין דברי ר' יוחנן דקשיא לה בכתוב דקאמר במתים חפשי דאיך הוא חפשי דאם הוא אדם רשע יש לו עבדות גדול יתיב ביני דנ"י נידון בכמה עונשין ומצירי גהנם. ואם חכם הוא הלך ילך מחיל אל חיל ואם בעל מצוות הוא נטפל אצל ת"ח כמשז"ל והיינו דקאמר מאי דכתיב במתים חפשי ותירץ דמאי דקרי ליה חפשי היינו דכיון שמת פקע מיניה חיובא והלך יצרו ונעשה ממילא חפשי מתורה ומצות אבל אה"נ איש ממקומו בעבידתיה טריד: ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם רבו מורינו הרב המופלא שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה דקשיא לר"י דהול"ל המתים חפשים או המת חפשי ומאי האי דקאמר במתים חפשי על כן בא דברו של ר' יוחנן לאסבורי קרא כלומר דד' חשובים כמת סומא ומצורע ומי שאין לו בנים ועני וז"ש במתים בכלל המתים אשר קראו בשמותם מתים והיינו אהד והוא המת ממש שהוא בכלל זה לבד הוא חפשי מן התורה והמצוות אבל האחרים הם חייבים ונמצא כי אין במתים בכללותם והם חמשה אלא אחד חפשי עכ"ד ועמ"ש בעניותנו בקונטריס שם הגדולים דף ה' ע"ב ע"ש:
2 עמד משה לפני הקב"ה וכו' פירש"י ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו הקשה הרב עיון יעקב דאמרינן בברכות דף יו"ד משה תלה בזכות אחרים תלו לו בזכות עצמו ואי לאו פירש"י בש"ס יכולים לפרש דהיו שבט לוי וזקנים ולא נענה בזכותם וכו' עש"ב. ואכתי ק"ק בש"ס דהכא דריש דבזכות אבות העולם נענה ואלו התם אמרו דבזכותו נענה דכתיב לולי משה בחירו ולא נענה בזכות האבות ומאחר שכן יש ללמוד להפך דחיי מעלו ממתי לקושטא דמילתא: ואפשר לישב דשם בברכות לא אמרו התולה בזכות אחרים עושים לו בזכותו וכן לא אמרו משה תלה בזכות אחרים עשו בזכותו רק דקדקו בלשון הזהב ואמרו תולין לו בזכותו כלומר דלעולם בזכות אבות ניצולו ישראל והם העיקר וגם זכות משה נצטרף לטובה ודאי אמנם משום דמשה רבינו ע"ה עשה כהוגן ולפי רוב הענוה לא הזכיר זכותו רק אמר זכור לאברהם לכך תלו בזכותו כלומר לא פירשו עיקר הצלתם שהיה בזכות אבות וכתיב לולי משה בחירו ולא הוזכרו האבות אלא דזכותו שנצטרף ודאי מזכירו הכתוב ולעולם דזכות אבות עיקר ושפיר קדריש ושבח אני את המתים. וכן מאי דאמרינן התם פ"ק דברכות דחזקיה תלה בזכות עצמו ותלו לו בזכות אחרים אפשר דעיקר הצלתו היה בזכותו רק דנצטרף זכות דוד המלך עליו השלום אמנם משום דחזקיהו המלך ע"ה הזכיר זכותו תלו לו בזכות דוד המלך ע"ה ופירש מאי דנצטרף זכות דוד הע"ה לחוד וזכות חזקיהו הע"ה לא הזכירו ובדברים רבה סוף פ' עקב אמרו דמשה רבינו ע"ה הזכיר זכות ע' צדיקים זקנים וזכות שבעה צדיקים אחרים ולא נענה עד שהזכיר זכות אבות ע"ש:
3 דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב עשה עמי אות לטובה וכו' אפשר דקשיא ליה דהול"ל עשה לי אות לטובה כמ"ש הכתוב גבי גדעון ועשית לי אות שאתה מדבר עמי ועוד כי אתה ה' עזרתני ונחמתני מהו כונת הדברים ולפי הדרוש שדורש מדוקדק הכתוב שעשה דבר עם דוד שזה היה אות לטובה לדוד שעם דוד נפתחו השערים והיה אות ונתקיים מה ששאל עשה עמי אות שעמו ממש עשה שנפתחו השערים כשהביא ארונו כמשז"ל ונמצא שעמו נעשה דבר שהוא אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתנ"י מלשון אעשה לו עזר דראויה היתה ב"ש לדוד הע"ה אשה ההוגנת לו וזהו עזרתני ונחמתני שיצא שלמה ממנה ונשתלשל המלכות ממנה ועיין מ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' אחרי ריש דף פ'. ופ' האזינו דף זק"ן ובספר הקטן דברים אחדים דף ס"ה ודף קפ"ב בס"ד .
4 שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שנתעברו נשותיהם של כל אחד ואחד זכר. אפשר לומר דהא בהא תליא דבמה שנהנו מזיו השכינה זה סגולה לזכות לבן זכר כמ"ש לקמן פרק ר' עקיבא פארן שרבו עליו ופירש רש"י שבמצות שובו לכם לאהלכם נתעברו נשותיהם של כל א' זכר. והכי אמר קרא ויברך את בית עובד אדום בעבור ארון האלהים ואמרו ז"ל בשילהי פרק הרואה זו חמות וח' כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד:
5 אמר לו בשבת תמות. התוס' בחגיגה דף טו"ב ע"א כתבו דהירושלמי פליג על זה דקאמר דדוד מת בעצרת והיו ישראל אוננין ולא הקריבו עד למחר ע"ש. ובמדרש רות ריש פרשתא ג' אמרו דדוד הע"ה נח נפשיה בעצרת שחל להיות בשבת:
6 נר קרוי נר וכו' יש להבין קשר הני קראי דאייתי לתשובת שאלה דשאילו קמיה. ואפשר לומר במ"ש הרב ישרש יעקב משם הרי"ף דהשאלה אשר שאלוהו היה בחולה שיש בו סכנה אם יוליכנו לבית אחר שלא לכבותו או יכבנו כדי שלא יצטער בנתים ע"ש והשתא בחולה שיש בו סכנה דפשוט דמותר לכבות הנר דמשנה שלימה היא ואם בשביל החולה שישן פטור ובחולה שיש בו סכנה הוי פטור ומותר. מ"מ אסתפק להו בכי ה"ג דמצי לסלוקי מהתם לבית אחר אי חיישינן לצער ב"ח בזמן מועט וגם נסתפקו אי צער ב"ח נאמר באדם דיש בו דעת ומצי ליתובי דעתיה. וכבר אשכחן דהא הוי פלוגתא דהרשב"א בתשובה סי' רנ"ב וסי' נז"ר כתב בצער ב"ח אפילו באדם נאמר. והרדב"ז בתשובה סי' תשכ"ח והרב חוות יאיר סימן קצ"א סברי דצער ב"ח ליכא באדם. והגם דעל הרב חוות יאיר קשה דלא זכר מתשובת הרשב"א וכבר הושג מהרב שארית יעקב דף יו"ד ע"ב ע"ש. מ"מ הא אשכחן דיש סברא זו דבאדם לא שייך ומה גם דהרדב"ז אף שראה תשוב' הרשב"א פליג עליה. ובכן אפשר לומר דהא אבעיא להו אי צער בעלי חיים נאמר באדם וחיישינן לצער מועט בכי האי גוונא שמותר לכבות מפני חולה שיש בו סכנה. ויען באותם הימים דרכם היה להמתיק הדברים לפתוח באגדה תחילה כמ"ש רש"י זאת היתה לר' תנחום בחכמה יסד אר"ש ואגדת"ו על אר"ש יסדה דרשינהו להני קראי כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת דהסנהדרין הניחו כבוד דוד הע"ה והקדימו תשובת הכלבים לתשובת האריה והם אמרו חתוך נבילה לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וכמו שפירש רש"י לחד לישנא מלשון רבותיו דהיינו כי לכלב חי הוא טוב מן האריה שהקדימו תשובת הכלבים ופירש הרב עיון יעקב דמשום צער בעלי חיים הקדימו תשובת הכלבים. והשתא מהא מוכח שפיר דצער ב"ח איכא באדם דהא תלי טעמא דהכלב חי והאריה מת ואי אמרת דצער בעלי חיים ליכא באדם אף דהאדם לאריה מתיל הכלב חי טוב ממנו לחוש לצער בעלי חיים אלא מוכח דאדם ובהמה שוים לענין צער בעלי חיים. ומשום הכי המשיל דוד הע"ה לאריה ללמד דלדין צער ב"ח שוה אדם לבהמה וחיה אלא דהכא זה חי וזה מת. ואתה תשמע גם כן דלצער פורתא חיישינן ומשום הכי הקדימו תשובת הכלבים לחוש לצער מועט דביני ביני. ומכאן תשובה לשאלתם דמשום צער מועט יש לכבות הנר כיון שהוא חולה שיש בו סכנה ולא מצערינן ליה עד דאסתליק שרגא מקמיה לדוכתא אחריתי ומוטב שתכבה נר של בשר ודם וכו':
7 הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. עמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים דף כ"ז ע"א:
8 הא ברבה הא בתלמידא ואבע"א הא והא ברבה. לפום הני תרי לישני אפשר לפרש מ"ש בעירובין דף נ"ד א"ר אלעזר מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו תלמודו מתקיים בידו ואפשר דהני תרי כערוגה וכבושם דפלגינהו וקאמר אי נמי ולא ערבינהו ותנינהו בהדי הדדי אתו כי הני תרי שינויי דשמעתי' דלפו' שינוייא קמא דשני הא ברבה הא בתלמידא אם כן קרא דנוטפות מר בתלמיד איירי ולהך שינויא דריש כערוגת הבושם דרישיה דקרא אם משים אדם כערוגה. ולמאי דשני הא והא ברבה א"כ קרא איירי גם ברבו ולהך לישנא דריש כבושם שמתבשמין דאיירי ברבה שמלמד לאחרים כדפי' רש"י שם. אך ק"ק להך שינויא בתרא אמאי רב נקיט מילתיה בתלמיד היושב לפני רבו מאחר דרבה ותלמידא אידי ואידי מקמי דפתחי בדחי ולבתר דפתחי יתבי באימתא ודייק קרא דאמר שפתותיו שושנים ששונים כלומר בשעת הלימוד נוטפות מר לאפוקי קודם הלימוד דבדחי. וי"ל דהתלמיד מוזהר ביותר לישב ביראה לפני רבו כדתנן ומורא רבך כמורא שמים: ואית דגרסי בשמעתין אל תקרי מר עובר אלא מר בוער והיינו דקאמר רב תכוינה שאם לא יעשה כן יכוה ויבער וכמ"ש בערוך ערך טף ולפ"ז שפיר טפי מאי דנקט רב מילתיה בתלמיד דרבו לא יש לו עונש זה כתלמיד:
9 אמר מילתא דבדיחותא. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' דברים דף קל"ה ע"ב:
10 הא בדברי תורה והא במילי דעלמא. הקשה הרב ישרש יעקב פ"ז דמציעא דכפי מאי דאתמר התם דר' אלעזר בר' שמעון השיב למטרוניתא שלא להוציא לעז על בניו הו"ל לשנויי הכא רומיא דקראי דענה כסיל היינו במקום שיוצא לעז ואפשר לומר דהך שינויא דמשני הכא עדיפא ליה דמדוקדק בקרא גופיה דכתיב ענה כסיל פן יהיה חכם בעיניו וכו' וכמו שכתב מהרש"א:
11 אחוי ליה תרנגולתא. דקדק הרב עיון יעקב אמאי לא מייתי ראיה מקין והבל דנתעברו וילדו ביום אחד ותירץ ע"ש ואפשר עוד לומר דקין והבל היה פעם אחת ולא נשנה עוד והוא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום תדיר להכי אחוי ליה תרנגולתא דכה עושה תדיר. ועי"ל דדריש הרה ויולדת יחדיו ביום שהרה זו יולדת אחר כדפירש"י והא לא מצי לאתויי מקין והבל דחוה כשילדתם לא נשאר לה עובר במעיה ולהכי מייתי מתרנגולת כי יום הולדה הנה היא הרה מאחרים: